Choshen Mishpat 403 – חושן משפט תג‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

שמין השברים לנזק, ואם פחתו או הותירו, ובו ג׳ סעיפים (א) שָׁמִין הַשְּׁבָרִים בִּנְזִיקִים. אִם שָׁבַר כְּלִי הוּא אוֹ בְּהֶמְתּוֹ אֵין אוֹמְרִים: יִתֵּן לוֹ כְּלִי שָׁלֵם וְיִקַּח הַשְּׁבָרִים, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה נִפְחֲתוּ דָּמָיו בִּשְׁבִיל הַשְּׁבִירָה, וְיִקַּח הַנִּזָּק הַשְּׁבָרִים, וְהַמַּזִּיק יַשְׁלִים עֲלֵיהֶם.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

בבלי בבא קמא י׳:

רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(א) {א} שמין השברים בנזקין שאם שיבר לו כלי אין אומרים יתן לו כלי שלם וכו׳ מימרא דשמואל בפ״ק דב״ק (יא.):

(ב) {ב} ומה שכתב וכן אם המית שור יתן מה שנפחת מחמת המיתה ותשאר לו הנבילה שם: ומ״ש ושמין אותה כמה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ההיזק.

(2b) {ה} ומ״ש וה״ה אם הוזנה בין שעה שנודע לו כהעמדה בדין אין שמין כשעת העמדה בדין וכו׳:

ומה שכתב ואם השביחה כגון שבשעה שנודע לו היתה שוה ק׳ ובשעת העמדה בדין שוה ק״כ דחולקין ואם הוא מועד משלם לו צ׳ ואם הוא תם מ״ה בפרק המניח (בבא קמא לד.) פלוגתא דר״מ ור׳ יהודה ופסקו הפוסקים כרבי יהודה דאמר הכי:

ומה שכתב אבל אם השביחה כ״כ עד שאם יטול חלק בשבת יענה יותר מהיזקו וכו׳ בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח בפרק הנזכר (שם):

(ה) אבל אם השביחה כ״כ עד שאם יטול חלק בשבח כו׳ מדסתם רבינו וכן כל הפוסקים ולא הזכירו שישלם לו חצי נזקו משמע דלא שקיל מזיק בשבת וגם לא משלם לו הנזק ויש לדרוש ולחקור מנין לדין זה גם ק׳ מש״ר שבמועד יטול ג״כ חלק בשבח מנ״ל הא לכן אעתיק לך בקיצור מקור דינים הללו ומתוכן יתלבנו דברי רבינו בב״ק דף ל״ד פליג ר״מ ור״י בקרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון במאי איירי ר״מ סבר בשור שוה ר׳ שנגח שור שוה ר׳ ואין הנבילה יפה כלום שימכרו את החי ויקח הניזק ממנו את החצי דהיינו מנה דהיינו נמי ח״נ ומה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתו מיתה מחצין בחי כלומר דנבילה לא שייכא גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחת דמיה עכשיו משעה שהיתה חיה ונותן לו מזיק כשיעור חצי הפחת ואם נגח שור שוה נ׳ לשור שוה מ׳ והנבילה יפה כ׳ והיה נזקא כ׳ ופלגא נזקא עשרה לא אמרינן דפלגי חצי חי וחצי מת ויטול ניזק בחי כ״ה ובמת י׳ שא״כ נמצא מזיק משלם יותר מח״נ שהזיק אלא חצי הפחת שפחתו מיתה נותן לו דהיינו י׳ שהוא חצי מכ׳ שפחתו מיתה ור״י ס״ל דודאי דין זה אמת אלא אי ס״ד שדין זה לבד רימז לן קרא בפסוק דוגם את המת יחצון א״כ לכתוב קרא ואת המת יחצון מאי וגם אלא לרבויי לך חד מילתא אחרינא שהמזיק יטול בשבח ששבחה נבילה משעת מיתה ואינך וקאמר שם ר׳ יודא השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה ה׳ סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ׳ זוז דנוטל מזיק חצי החי דהוה ב׳ סלעים ופלגא וחצי המת דהוא שש סלעים ורביע אמרת היכן מצינו מזיק נשכר דלא קאמר ר״י דמזיק שקיל שבח אלא היכא שצריך להוסיף עכ״פ בתשלומים זה את זה (וכעין מש״ר מועד משלם צ׳ ותם מ״ה) וכ״ת ה״מ היכא דאיכא פסידא לניזק אבל היכא דליכא פסידא לניזק יקח המזיק חצי ממה שהשביח דהיינו ה׳ זוז לכך נאמר שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים ר״ל במועד כתב רחמנא שלם ישלם דהיינו ב׳ תשלומים א׳ לתם וא׳ למועד לומר בעלים משלמין ולא נוטלין ע״כ שיטת הגמרא בקיצור עם פירש״י ונלמד ממ״ש דלולי קרא דשלם ישלם הו״א דלפעמים דירויח המזיק קמ״ל דלא אבל משמע דבכה״ג דהשביח הנבילה ואין לו הפסד לניזק עכ״פ אין צריך המזיק לשלם לניזק ח״נ דא״ל לא אפסדתיך כלום וגם מוכח מדקאמר בגמרא הנ״ל וכ״ת ה״מ היכא כו׳ אבל היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה ה׳ כו׳ והנבילה שוה ל׳ זוז ולא קאמר כגון שור שוה ה׳ סלעים ואחר הנזק לא היתה הנבילה שוה אלא ב׳ סלעים ועליו לשלם סלע וחצי ועכשיו בשעת העמדה בדין הוקרה הנבילה וחוזרת להיות שוה ה׳ סלעים ולאשמועינן דגם בכה״ג אין המזיק נוטל חצי שבח מאלו ג׳ סלעים שהשביח דהיינו סלע ומחצה ולהיות פטור מתשלומי ח״נ שחייב לניזק אלא לאו ש״מ דבאמת כל כה״ג דליכא פסידא לניזק מנכה זה נגד זה וא״צ לשלם לו ח״נ דמעיקרא וגם ממשמעות הדרש דהבעלים משלמין ולא נוטלין מוכח דוקא אין נוטלין הא למיפטר נפשייהו בהשבח מצי מיפטרי וא״ת היא גופא קשיא מנ״ל להגמרא למדרש הכי דלמא נדרש איפכא שלם ישלם דלעולם צריכים הבעלים לשלם מכיסם לצורך הנזק ולא מצי מיפטרי נפשייהו בהשבח מכל וכל וי״ל כיון דנלמד מיתורא דוגם דהמזיק זכה בהשבח דנבילה א״כ זה מיקרי תשלומין במה שהניח להניזק ליטול גם חלקו בשבח וא״כ ע״כ צריכין לדרוש משלמין ולא נוטלין ומדעיקר האי שלם ישלם במועד כתיב נלמד דגם במועד נוטל המזיק חלק בשבח וק״ל:

(א) שמין השברים כו׳ [מציין הסימני׳ כמו בב״ח]:

(ב) שמין אותה כמה שהיתה שוה כו׳ שם דף י׳ דריש לה מקרא דפחת נבילה דניזק הוה ע״ש ודקדק וכתב משעה שנודע לו דחזי היה לו למכרה משא״כ קודם לכן:

(2b) וה״ה נמי אם הוזלה פי׳ לעיל מיירי בנפחתה וכאן אמר אם לא נפחתה אלא שהוזל הדין ג״כ כן:

ובשעת העמדה בדין שוה ק״ך מיתורא דוגם את המת יחצון (דהו״ל למכתב ואת המ״ת יחצון) נפקא ליה לר״י דקיי״ל כוותיה שם דף ל״ב שהמזיק נוטל חלק בשבח ואע״ג דאם נפחתה אין לו חלק בפחת מ״מ התורה חסה על המזיק שלא יצטרך לשלם כ״כ עבור שורו ע״ש בגמרא ורש״י שמפרש כן:

ואם הוא מועד משלם לו כו׳ פי׳ יתר על שיעור שבחו דהוא י׳ ועבד״ר:

ואם הוא תם מ״ה דלעולם השבח נשבח כפי ערך הדמים שהיה שוה תחלה דהרי נבילת גוף הבהמה דמעיקרא השביח אלא שהמזיק נעשה בה שותף ונוטל חלק בשבח ולכך במועד דנעשה שותף בחצי דמי הבהמה דמעיקרא מש״ה נוטל ג״כ חצי השבח דהיינו י׳ זוז ובתם דאינו נעשה שותף כ״א ברביעית דמי הבהמה דמעיקרא אינו נוטל בשבח ג״כ אלא רביעית וק״ל:

שור שוה ה׳ סלעים היינו עשרים זוז והנבילה שוה שלשים זוז דהוקרה משמתה ועמדה על ל׳ זוז בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח אבל מ״מ חצי נזקו ג״כ א״צ ליתן לו דא״ל לא אפסדתיך כלום וכן מוכח שם בסוגיא כמ״ש בדרישה ול״ד להאי דינא שכ״ר בסמוך ר״ס ת״ד דאף שהשביח השור ואין היזק לניזק אפ״ה צריך המזיק ליתן לו חצי דמי היזקו דמעיקרא דשאני התם דאלמלא שהזיקו היה נשבח טפי אותו שבח עצמו וכמ״ש שם ודוק ועד״ר:

(א) {א} שמין השברים וכו׳ מימרא דשמואל פ״ק דב״ק (דף י״א) וע״ל בדין זה סימן שמ״ד ס״ד וסוף סימן שנ״ד באריכות ועיין עוד בסימן שס״ב ובסימן שפ״ז:

(2b) {ה} ומ״ש וה״ה נמי אם הוזלה וכו׳. לא ידעתי מנין לו זה ואפשר דלמדו מדין גנב בהמה או כלי והוזל בין גנבה והעמדה בדין דמשלם הקרן כדמעיקרא כדלעיל בסימן שנ״ד ס״ד וה״ה גבי נזקין דהוזלה כדמעיקרא בשעה שנודע לו מיהו בנ״י פ״ק דקמא (דף ו׳ ע״א) בדפוס גדול כתב ע״ש הרמ״ה דאפי׳ לא נודע לו הזול ההפסד לניזק הוא חדא דלא ידע דזילא ולאו פשיעותא היא ועוד דכיון דאיתא לנבלה בעין ישיב לבעליו והמת קרינן ביה ולא חמיר מגזלן דאע״ג דשהייה גביה עד דזילא כי אהדרה פטור דוהשיב את הגזילה אשר גזל קרינן ביה עכ״ל:

בבלי בבא קמא י׳:

רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(א) א) לשון הטור וכן כ׳ הרמב״ם בפ״ז מה׳ נזקי ממון ד״ח מימרא דשמואל פ״ק דב״ק דף י״א ע״א

(א) אלא שמין כמה נפחתו כו׳ – וכ״כ הטור והמחבר הדין בשואל בסי׳ שמ״ד וסי׳ שפ״ז כתבו הטור בדין ניזק משא״כ בגנב וגזלן וכמ״ש בטור והמחבר בסי׳ שנ״ד ושס״ב והטעה כתבתי שם דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ודרשינן כאשר גזל וגם בגניבה דרשינן אחיי׳ לגניבתו אבל בניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלין דיכול לשלם בכל מה דיכול להשיב אפילו סובין וכמ״ש בסי׳ תי״ט ע״ש:

(א) (ס׳ ב׳) לא אמרינן דמזיק יטול כו׳ על מה שמחלק הסמ״ע בין הך לריש סי׳ ת״ד קשה כיון שזכתה התורם למזיק בשבח נבילה מנא ליה לחלק בשבח ונ״ל דאזלינן בתר משמעות הכתוב דואת המת יחצון דהיינו בשבח נבילה דוקא משא״כ בסי׳ ת״ד דאין שם נבילה ע״כ אין למזיק כלום בשבח הבהמה הניזקת וכן מצאתי לרש״ל בפ׳ המניח סימן כ״ט על קושיא זאת וז״ל דלא חולקין בשבח אלא היכי שמת הניזק וטעמא דאית ליה שותפות בגווה כדכתיב ואת המת יחצון אבל היכא שלא מת לית ליה זכי׳ בגווה עכ״ל:

(א) השברים – דבניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלים דיכול לשלם אפילו סובין וכמ״ש בסי׳ תי״ט וע״ל סי׳ שמ״ד ס״ב וסי׳ שפ״ז. סמ״ע:

(א) אם כו׳ או כו׳ – שם:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ב) פְּחַת הַנְּבֵלָה לַנִּזָּק, וּשְׁבַח הַנְּבֵלָה חוֹלְקִים אוֹתוֹ הַמַּזִּיק וְהַנִּזָּק. כֵּיצַד, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנְּגָחוּהוּ וּמֵת, וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מִיתָה מֵאָה, וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין פָּחֲתָה וַהֲרֵי שָׁוָה פ׳, אֵין הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם אֶלָּא ק׳. וְאִם הָיָה תָּם, מְשַׁלֵּם לוֹ נ׳ מִגּוּפוֹ (נ״י). {וְדַוְקָא שֶׁנּוֹדַע לַנִּזָּק בִּשְׁעַת מִיתָה, אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לוֹ, הַפְּחָת עַל הַמַּזִּיק עַד שֶׁיִּוָּדַע לַנִּזָּק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הוּזְלָה (טוּר ס״ח). וְיֵשׁ חוֹלְקִין דִּבְזוֹלָא אַף עַל גַּב דְּלָא נוֹדַע לֵהּ הָוֵי שֶׁל נִזָּק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הנ״ל).} הִשְׁבִּיחָה הַנְּבֵלָה וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַדִּין ק״כ, הֲרֵי הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם תִּשְׁעִים. וְאִם הָיָה תָּם, מְשַׁלֵּם מ״ה מִגּוּפוֹ, וְזֶהוּ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן (שמות כ״א:ל״ה). {הַגָּה: מִיהוּ, אִם הִשְׁבִּיחָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁחֲצִי שֶׁבַח הוּא יוֹתֵר מִדְּמֵי הַהֶזֵּק, לָא אָמְרִינָן דְּהַמַּזִּיק יִטּוֹל חֲצִי הַשֶּׁבַח וְיַרְוִיחַ (טוּר).}

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

בבלי כתובות מ״א., בבלי בבא קמא י׳:, בבלי בבא קמא ט״ו., בבלי בבא קמא ל״ד:

רמב״ם נזקי ממון א׳:ג׳, רמב״ם נזקי ממון ז׳:ח׳, רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(ג) {ג} ומה שכתב ואם נפחתה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין ההפסד לניזק וכו׳ בפ״ק דב״ק (י:) דריש מקרא דפחת נבילה דניזק הוי ופי׳ רש״י דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחת דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שההיזק הוי יתר על הדמים שהיתה הנבילה שוה בשעת מיתה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי כתובות מ״א., בבלי בבא קמא י׳:, בבלי בבא קמא ט״ו., בבלי בבא קמא ל״ד:

רמב״ם נזקי ממון א׳:ג׳, רמב״ם נזקי ממון ז׳:ח׳, רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(ב) ב) ל׳ הרמב״ם שם דין ח׳ וט׳ שם סוף דף י׳ דריש לה מקרא והסכמות הגמרא ריש דף י״א לא דכ״ע וכו׳

(ג) ג) פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה שם בפ״ג דל״ד ע״א וכאוקימתא דר׳ יוחנן שם ע״ב ופסקו הפוסקים הלכה כרבי יהודה

(ד) ד) אף ע״פ שעל המזיק מוטל טורח הנבילה להעלותה וליתנה לניזק כדלקמן מ״מ משנודע לו לניזק היה לו להשתדל בו ולהעלותו ולא להשהות׳ שהרי ידע שכלה ונפסדת אלא היה לו למכור לאלתר ועל המזיק ליתן לו ההוצא׳

(ה) ה) שם דין י׳ מבואר במ״ש

(ו) ו) שם כאוקימת׳ דר״י

(ב) ודוקא שנודע לניזק כו׳ – פי׳ דאז ה״ל לניזק לטפל במכירת הנבילה קודם שנסרח׳ ונפחתה מדמי׳ ואפילו נפלה לבור דעל המזיק מוטל להעלותה ולמסרה להניזק בדמי שווי׳ וכמ״ש הטור והמחבר בסמוך בס״ג היינו שהמזיק מחויב ליתן הוצאת שצריכין ליתן להמעלין מהבור אבל הטפול להשתדל להעלותה מוטל על הניזק וחוזר ולוקח ההוצאה מהמזיק וכ״כ בטור ובב״י שהוא הסכמת הפוסקים:

(ג) אם הוזלה – פי׳ שלא נפחתה הנבילה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר:

(ד) אע״ג דלא נודע לו – דבזול אין נ״מ בידיעתו דדוקא בנפחתה מחמת סרחון דרגיל להיות מחמת שהיי׳ אמרינן אלו ידע ודאי היה מטפל בה למכרה משא״כ בזולא דלא עלתה על דעתו שיזול:

(ה) ואם הי׳ תם משלם מ״ה – דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה ומתחלה היה שוה ר׳ ובאותן ר׳ משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ׳ כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח:

(ו) וזהו וגם את המת יחצון – ר״ל שבח המת יחצון (וכ״ה בהדיא שם ברמב״ם) וילפינן מיתורא דוגם דהמ״ל ואת המת יחצון ואף על גב דאין להמזיק אלא בפחת כנ״ל יש לו חלק בהריוח דהתורה חס על המזיק כיון שהוא עצמו לא הזיק אלא שורו:

(ז) לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח – עפ״ר ודרישה שם כתבתי והוכחתי דאף דאז אין נוטל חלק בהשבח מ״מ פטור הוא ג״כ מלשלם להניזק מה שהזיק שורו דהיינו שור ששוה ה׳ סלעים שנגח לשור ששוה חמשה סלעים ובשעה שנודע לו לא היתה שוה אלא ג׳ סלעים ואח״כ השביחה עד ששוה ל׳ זוז דהיינו ו׳ סלעים כיון דהשתא אחר שהשביח אין לו הפסד ול״ד למ״ש הטור והמחבר בר״ס שאחר זה דאם נגח השור והפחיתו ועדיין הוא חי והשביח עד ששוה כפל ממה שהי׳ מתחל׳ דאפ״ה משלם לו היזק כמו שהי׳ בשעת הנגיחה דשאני התם דמצי הניזק למימר לולי שנגחוהו שורך היה ריוח זה דנעשית שומן גדולה כפל ממה שהוא עתה שכן דרך הטבע שבהמה חיה נשבחת בשומן וגידול וכשהיא אינה נגוח׳ נשבחת יותר מנגוח׳ וחולה משא״כ כאן בנבילה דאף דנתיקר הבשר הוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין לו׳ אלו לא המיתו היה נתיקר בכפלים דיכול להיות דבמזלו נתיקר:

(ב) הוזלה – פי׳ שלא נפחתה הנבלה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר. שם:

(ג) נודע – דבזול אין נ״מ בידיעתו דלא עלתה על דעתו שיוזל. שם:

(ד) מ״ה – דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה וזה היה שוה ר׳ מתחלה ובאותן ר׳ משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ׳ כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח. שם:

(ה) וירויח – ומ״מ פטור הוא מלשלם מה שהזיק שורו ול״ד למ״ש הט״ו בר״ס שאח״ז ע״ש דהתם מצי הניזק לו׳ אלמלי הנגיחה כו׳ שכן דרך הבהמה דנשבחת בשומן וגידול כשהיא חיה ובריאה בלא נגיחה יותר ממה שהיא נגוחה וחולה משא״כ כאן בנבלה דנתייקר הבשר שהוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין יכול לומר אילו לא המיתו היה נתייקר בכפלים די״ל דבמזלו נתייקר. שם:

(ב) ודוקא כו׳ – הרא״ש שם דהטעם ע״כ משום פשיעותא דניזק דהא בשבחא חולקים שם ואינו מוכרח דפלגא שנוטל המזיק משום דחס רחמנא עליה כמש״ש והיינו דהא קשיא כו׳ וכ״ת כו׳ אבל ל״ל חלק בנבילה כלום וכן כאן חס רחמנא וכ״ש שגוף שלו מדינא ועיש״ש שחולק ע״ז:

(ג) וי״א כו׳ – כנ״ל:

(ד) וי״ח כו׳ – עסמ״ע וכ׳ שם דלא גרע מגזלן דהגזילה חוזרות בעיניה ע״ש:

(ליקוט) ודוקא כו׳ – ל״ד א׳ דא״ל קרנא כו׳ וכ׳ הרשב״א וא״ת מ״ש מפחת נבילה לא היא דשאני התם דה״ל לזבונה מיד דאין דרך להמתין על הנבילה אבל דרך הניזקין להמתין עד שיתרפאו וישביחו ר״ל בלא מתה וז״ש וי״א דה״ה כו׳ ג״כ מזה הטעם אבל הרמ״ה כ׳ דהטעם דה״ל לאסוקי אדעתיה שתסרחה משא״כ שם וה״ה בהוזלה וז״ש וי״ח כו׳ ועסמ״ע (ע״כ):

(ליקוט) ודוקא כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה לא נצרכא כו׳ משא״כ אם לא נודע דאמרינן קרנא דתורא כו׳ וז״ש וי״ח כו׳ דלא שייך קרנא כו׳ (ע״כ):

(ה) מיהו כו׳ – שם וכ״ת ה״מ כו׳:

(ו) מדמי – ר״ל ח״נ:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ג) עַל הַמַּזִּיק לִטְרֹחַ בַּנְּבֵלָה עַד שֶׁמַּמְצִיא אוֹתוֹ לַנִּזָּק. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל הַשּׁוֹר לְבוֹר וָמֵת, מַעֲלֶה הַנְּבֵלָה מֵהַבּוֹר וְנוֹתְנָהּ לַנִּזָּק, וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ פְּחַת נְבֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ, מְלַמֵּד, שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַפְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִן הַחַי לַנִּזָּק; וְאִם הָיָה תָם, חֲצִי הַפְּחָת.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל

בבלי בבא קמא י״א.

רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(ד) {ד} ומה שכתב אע״פ שהטורח על המזיק וכו׳ פלוגתא דתנאי בפ״ק דב״ק (יא.) ופסקו הפוסקים כמ״ד טורח נבילה על המזיק:

ומה שכתב מ״מ משנודע לו לניזק הו״ל להשתדל בו ולהעלותו וכו׳ פשוט הוא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אע״ג שטורח הנבילה הוא על המזיק שם פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כמ״ד כן ויליף לה מדכתיב כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו ודרשינן כסף ישיב והמת שגם המת חייב ליתן ליד הניזק:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי בבא קמא י״א.

רמב״ם נזקי ממון ז׳:י״ג

(ז) ז) שהדין י״ג ושם בגמרא ריש דף י״א פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כאבא שאול דטורח נבילה על המזיק

(ח) ח) שם ברייתא משמיה דאחרים

(ח) על המזיק לטרוח כו׳ – כבר כתבתי דעל הניזק להעלותו מהבור עד שנודע לו שנפלה שם ונוטל דמי הוצאותיו של העלי׳ מהמזיק ואם לא עשה כן ונפסד השור בהבור דהוא פסידא דהניזק. וכ״כ הטור בהדיא וכתב הב״י שהוא הסכמת הפוסקי׳ וכאן למדונו דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו דצריך ליתן דמים שכל חציו דהפחת אם הוא תם ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת מאשר היה שוה כשהי׳ חי וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק ואז יהי׳ לו המת בתשלומי דמי נזקו והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף אם נפל לבורו דפסוק זה בנפל לבורו כתיב וה״ה לשור מועד שנגח וק״ל:

(ב) (סעי׳ ג׳) על המזיק לטרוח כו׳ מה שמחייב הסמ״ע למזיק אפי׳ בפחת נבילה וצריך לשום כפי מה שהיה שוה בחיותה כיון שלא נתן ההוצאה היא תמיה דהא גזירת הכ׳ דאותו הפסד לניזק מה שנפסד אחר המיתה וכי משום שלא נתן ההוצאה שהיא מועטת והיה נלקה לשלם כל הפחת ומנ״ל לומר כן ונלע״ד דלא בא סעיף זה רק ללמד שהטורח על המזיק נמצא שיש ב׳ חיובים עליו הא׳ הטורח דהיינו ההוצאה ותשלום הפחת שנפחת ממה שהיה חי ולא מיירי כאן מנפחת אחר מיתה ואם לא שילם עדיין ההוצאה יכפנו עוד לשלם ההוצאה אבל יש פחת אחר מיתה ודאי על הניזק:

(ז) על כו׳ – פ׳ כאבא שאול משום דאחרים ס״ל כוותיה. הרא״ש וש״פ:

(ח) ואת כו׳ ואם כו׳ – ר״ל בין בתם בין במועד כמש״ש ט״ו א׳:

(ט) מן החי – ר״ל משעת מיתה דלא כמ״ש בהג״ה בס״ב ולשון הגמ׳ ל״ד א׳ פחת שפחתה כו׳ פחת נבילה א״ב:

(א) על המזיק למרוח – עסמ״ע שכתב כבר כתבתי (לעיל סק״ב) דעל הניזק להעלותו מהבור כו׳ ונוטל דמי הוצאותיו על העליה מהמזיק כו׳ וע׳ בתשו׳ בית אפרים חה״מ סי׳ ל״ה שכ׳ דמדברי הרש״ל ביש״ש ב״ק סי׳ ל״א ומדברי הש״מ ב״מ דף נ״ו בשם הרמב״ן מבואר דלא סבירא ליה כמו שכתב הסמ״ע לדעת הרא״ש והטור אלא דגוף הטורח חל על המזיק ומ״מ האחריות הוא על הניזק שמיד שידע הוא צריך להשתדל לתבוע להמזיק שיעלנה ואם תבעו ונתרשל המזיק חייב ואם ידע הניזק ולא תבעו להעלותה מדשתק הא קמן דלא קפיד לשתהיה שם והרי הוא על אחריותו ופסיד אדניזק הוא ע״ש עוד:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אפתחי תשובההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון